פרק 3 – בחירות, מפלגות, משאל עם
הרציונל של סעיף 16 – בחירות חופשיות
סעיף 16 קובע כי אם הריבונות אכן אמורה להיות בידי העם, גם הדרך למימושה חייבת להיות אמיתית. בחירות חופשיות אינן רק טקס; הן “המנגנון העיקרי למניעת עריצות.” שכן כאשר העם מסוגל לבחור את שליטיו ולהחליפם, שום כוח אינו יכול לראות את עצמו כבעליה של המדינה. הניסיון של איראן הראה שהבעיה לא הייתה רק היעדר בחירות; הבעיה הייתה שלעיתים התקיימו בחירות, אך הן לא היו חופשיות ותחרותיות, או שתוצאותיהן לא היו אמינות. בחירות כאלה, במקום לייצר לגיטימיות, מייצרות חוסר אמון ודוחפות את החברה לעבר אלימות או אדישות. לפיכך, סעיף 16 מבקש לקבוע קו אדום ברור: בחירות שאינן חופשיות נושאות רק את “שמן של בחירות” ואינן יכולות להיות יסוד ללגיטימיות של הכוח.
חמש התכונות המנויות בסעיף 16 הן כל אחת מנעול אנטי עריצי:
- חופשיות פירושו שהבוחר והמועמד אינם נתונים לפחד, לאיום, לכפייה, או ללחץ כלכלי וביטחוני. שאם לא כן, הקול הופך לחתימה שנגבתה תחת כפייה.
- תחרותיות פירושו שקיימות אפשרויות אמיתיות ושהמגרש אינו נסגר מראש לטובתה של קבוצה אחת. תחרות אמיתית מונעת היווצרות של כוח קבוע.
- תקינות פירושו שזיוף, קניית קולות, מניפולציה של התוצאות והנדסת הבחירות הם עבירות הכפופות לבדיקה ולהכרעה. תקינות פירושה שהציבור יכול להיות בטוח שקולו נספר כפי שניתן.
- תקופתיות פירושו שמועד הבחירות חייב להיות צפוי וקבוע, וששום כוח אינו רשאי לדחותו באמצעות אמתלות קבועות. הדבר מונע את הפיכתו של “מצב חירום” לשלטון קבוע.
- כפופות לפיקוח ציבורי פירושו שהציבור, התקשורת, המפלגות והמוסדות העצמאיים חייבים להיות מסוגלים לראות ולבחון את תהליך הבחירות. שכן אם הפיקוח מצוי במונופול של השלטון עצמו, גם הבחירות ייפלו בסופו של דבר למונופול של השלטון.
מבחינת איזון הרשויות, בחירות חופשיות הן מנוע מחזור הדם של המערכת: הפרלמנט מקבל לגיטימיות, הממשלה נעשית אחראית, מוסדות הפיקוח זוכים לגיבוי עממי, והעברת השלטון נעשית אפשרית ללא משבר. בלי בחירות חופשיות, אפילו חוקי המאבק בשחיתות ובעריצות הטובים ביותר נותרים על הנייר, משום שהדרך לתיקון הכוח מבפנים נסגרת.
סיכום: סעיף 16 מבטיח ששינוי השלטון יישאר זכות קבועה וברת אכיפה, ולא סיסמה בלבד. סעיף זה מציל את המדינה ממעגל של “שלטון שאינו ניתן להחלפה → פיצוץ חברתי” ומניח את היסוד ליציבות ארוכת טווח.
הרציונל של סעיף 17 – זכות הבחירה בכפוף לתנאי האזרחות
סעיף 17 נכתב כדי שיהיה ברור במדויק מיהו “בעל זכות ההצבעה” ומיהו “בעלת המדינה.” כאשר אנו אומרים שהריבונות שייכת לעם איראן, עלינו להבהיר שמימושה של ריבונות זו, כלומר ההצבעה, הוא זכותם של מי שהם החברים המשפטיים של האומה האיראנית: אזרחי איראן. תנאי האזרחות פירושו שההצבעה היא כלי לקביעת גורלה של המדינה, וקביעת גורל המדינה היא זכותם של מי שיש להם קשר משפטי וקבוע עמה; אין זו זכות עמומה הניתנת להרחבה לפי שיקול דעת. בהיסטוריה של איראן, אחד הנזקים המתמשכים בפוליטיקה היה שמושג “העם” נעשה לעיתים עמום, והותיר פתח לפרשנות. עמימות בנקודה כזאת היא מסוכנת, משום שבתקופות משבר היא עלולה להפוך לכלי של מחלוקת וניצול לרעה. סעיף 17, בקובעו במפורש “רק אזרחי איראן,” סוגר את העמימות הזאת ומבהיר מראש את גבול הזכויות הפוליטיות.
ואולם סעיף 17 אינו עוסק רק בשאלה “מי מצביע,” אלא גם ב“איכותה של ההצבעה.” שלושת המנעולים הפועלים יחד בסעיף זה מבטיחים שההצבעה תהיה אמיתית:
- שוויון הקול פירושו שאין לאף אזרח קול כבד יותר או קל יותר משל זולתו. מנעול זה מונע יצירת אזרחים מדרגה ראשונה ומדרגה שנייה, ומונע מן המדינה להפוך למשטר של זכויות יתר.
- חשאיות ההצבעה פירושה שהבוחר חייב להיות חופשי מפחד ומלחץ. בחברה שבה עלולים להתקיים לחצים פוליטיים, מנהליים, כלכליים או ביטחוניים, ההצבעה החשאית היא המגן החשוב ביותר של חופש הבחירה. הצבעה גלויה או ניתנת למעקב הופכת מהר מאוד את ההצבעה לכלי של שליטה.
- איסור כפייה, תגמול וענישה פירושו שאין לסחור בקול ואין לכפותו. שליטה בהצבעה אינה נעשית רק באמצעות כוח; היא נעשית גם באמצעות הבטחת משרה, טובת הנאה, או איום בשלילה. סעיף זה קובע שההצבעה חייבת להיות החלטתו החופשית של האזרח, ולא תוצאה של פחד או של קנייה ומכירה.
סיכום: התנאי של “היות אדם אזרח איראני” מבהיר את גבול הזכות הפוליטית והופך אותו לבלתי נתון לפרשנות; ושלושת המנעולים של שוויון, חשאיות ואיסור כפייה, תגמול וענישה, הופכים את ההצבעה מכלי של כוח לכלי לפיקוח על הכוח. אם סעיף זה ייושם כראוי, הוא ימנע את שחזור העריצות מן הנקודה היסודית ביותר: הנקודה שבה העם חייב להיות מסוגל, ללא פחד, לבחור את שליטיו ולהחליפם.
הרציונל של סעיף 18 – ניהול הבחירות
סעיף 18 נכתב כדי שהבחירות לא יימסרו לשליטתו של אותו כוח שאמור להיות מרוסן באמצעות הצבעת העם. אם הממשלה, המפלגות, או המוסדות הצבאיים והביטחוניים יוכלו לנהל או לשלוט בבחירות, הבחירות יהפכו מכלי של ריבונות העם לכלי של שעתוק הכוח. ניסיונה של איראן הראה שהעריצות אינה באה תמיד באמצעות ביטול הבחירות; לעיתים היא נוצרת תוך שמירה על מראית עין של בחירות, ובה בעת שליטה על ניהולן. משום כך, ניהול הבחירות חייב להיות עצמאי מכל מרכזי הכוח השגרתיים. הדרישה לרישום רשמי, האפשרות לאימות, והזכות לערער נועדו גם הן להבטיח ששום תוצאה לא תהפוך לסופית רק מכוח הכרזתו של פקיד אחד או מוסד אחד. תוצאה היא לגיטימית רק כאשר ניתן לבחון אותה וכאשר היא כפופה להליך של הכרעה.
סיכום: סעיף 18 מבקש להבטיח שתיבת הקלפי תישאר באמת כלי בידי העם, ולא כלי בידי השלטון. סעיף זה הוא אחד המנעולים החוקתיים החשובים ביותר נגד זיוף ונגד עריצות.
הרציונל של סעיף 19 – מקורות המימון וההוצאות בבחירות
סעיף 19 נקבע לשם שמירה על תקינות הבחירות, שוויון התחרות, ועצמאותו של הרצון הלאומי. אם מקורות המימון של הבחירות אינם שקופים, רשומים ונתונים לבירור, ההליך הבחירתי יוצא מגדר תחרות חופשית ונעשה חשוף לשחיתות, להשפעה פסולה ולרכישת כוח פוליטי. במצב כזה, תוצאת הבחירות עלולה שלא לשקף את רצון האזרחים, אלא את עוצמתו של הכסף ואת אי השוויון בגישה למשאבים. האיסור על שימוש במשאבי המדינה והציבור נועד לכך שהממשלה ובעלי המשרה המכהנים לא יוכלו להשתמש באמצעים השייכים לכלל הציבור כדי לשמר או להשיג כוח פוליטי. איסור זה חיוני לשם הבטחת ניטרליות השלטון ומניעת פגיעה באיזון התחרות. האיסור על קבלת תמיכה ממקורות זרים נועד להגן על הריבונות הלאומית ולמנוע השפעה חיצונית על ההכרעה הפוליטית של המדינה. כמו כן, האיסור על קבלת תמיכה ממוסדות צבאיים וביטחוניים נקבע לשם שמירה על גבול ברור בין כוח פוליטי לבין כוח כופה, ולשם מניעת פגיעה בחירותה ובתקינותה של התחרות הבחירתית.
החובה לשקיפות, לרישום וליכולת בירור נועדה אף היא לכך שכל התרומות וההוצאות יהיו נתונות לפיקוח, לביקורת חשבונאית ולעקיבה משפטית, וכדי לצמצם את האפשרות להסתרה, לעקיפת החוק ולשחיתות. הפניית הגבולות וערובות האכיפה אל החוק נועדה אף היא לכך שהמנגנונים הביצועיים, הפיקוחיים והעונשיים ייקבעו באופן מדויק ובר אכיפה.
סיכום:
סעיף 19 מבטיח שמימון הבחירות יהיה כפוף לחוק, לשקיפות ולפיקוח, כדי שהכוח הפוליטי ינבע מרצונו החופשי של העם, ולא מכסף נסתר, מרנטה שלטונית, מהשפעה זרה או מהתערבותם של מוסדות כופים.
הרציונל של סעיף 20 – מפלגות ופעילות פוליטית
סעיף 20 נקבע כדי שהתחרות הפוליטית תצא ממצב נסתר, אישי ובלתי מוסדר, ותתנהל במסגרת מוסדות פומביים, אחראיים ונתונים לביקורת. ללא החירות להקים מפלגה ולפעול במסגרתה, הפוליטיקה, במקום שתישען על תוכנית, ארגון ואחריותיות, הופכת לרשתות בלתי רשמיות, להשפעה אישית, לקואליציות זמניות ולצבירת כוח מאחורי הקלעים. במצב כזה, החברה מאבדת את היכולת לארגן את דרישותיה בדרך חוקית, והשלטון, במקום להתמודד עם יריב שקוף, ניצב מול אי שביעות רצון מפוזרת ובלתי ניתנת לניהול. חירות המפלגות היא תנאי הכרחי למשטר ייצוגי. במשטר חופשי, העם אינו משתתף רק באמצעות הצבעה; עליו גם להיות מסוגל לארגן את השקפותיו, לטפח כוחות פוליטיים, להציג תוכניות, ולהתחרות על השלטון בדרך חוקית. המפלגה היא הכלי שבאמצעותו מועברות דרישות חברתיות אל מבנה השלטון. אם כלי זה מוגבל או נעשה חסר השפעה, המרחק בין החברה לבין המדינה גדל, והפוליטיקה נעה מן המסלול החוקי לעבר חוסר יציבות, רדיקליות או מונופול של כוח. בסעיף זה, חירות המפלגות וההתאגדויות הפוליטיות אינה מתוארת כמוחלטת ובלתי מסויגת, אלא מוכפפת לשמירה על החוקה ולשלילת האלימות. הטעם לסייג זה הוא שהחירות הפוליטית חייבת לשרת תחרות חוקית, ולא חתרנות מזוינת, הפחדה או שלילת הסדר המשפטי. לפיכך, משטר חופשי מחויב לשמור את שדה התחרות פתוח, אך אין הוא מחויב לתמוך בהתאגדויות המבקשות לבטל את התחרות החוקית בכוח. סייג זה מבהיר את הגבול שבין אופוזיציה פוליטית לגיטימית לבין פעולה מאורגנת שמטרתה להרוס את הסדר המשפטי באמצעות אלימות.
החלק השני של הסעיף, כלומר האיסור על פירוק או השעיה של מפלגה אלא מכוח פסק דין של בית משפט מוסמך, הוא הערובה החשובה ביותר שלו נגד ניצול לרעה. במשטרים עריצים רבים, ממשלות משתמשות בכלים מינהליים, באמצעים ביטחוניים או בהחלטות פוליטיות כדי לסגור מפלגות אופוזיציה, ובظاهر שומרות על החוק אך למעשה מחסלות את התחרות. סעיף זה שולל מן הממשלה וממוסדות הביצוע את הסמכות לחסל יריב, ומוסר סמכות זו רק לרשות שיפוטית עצמאית וחוקית. כך, קיומה או סילוקה של מפלגה אינם תלויים ברצונו של הכוח השליט, אלא בהליך משפטי, מנומק וניתן לערעור. סעיף זה נחוץ גם כדי להבחין בין אופוזיציה לבין פשע. במשטר חופשי, עצם ההתנגדות לממשלה, הביקורת על הכוח או ההתחרות על השלטון אינם פשע ואינם מצדיקים דיכוי. אם הממשלה תוכל להוציא כל התנגדות מן המגרש באמצעות כינויים כלליים ואלסטיים, עקרון הבחירות והתחרות הפוליטית יאבד למעשה את תוקפו. בהכירו בקיומן העצמאי של מפלגות, סעיף 20 מונע את הפיכת המחלוקת הפוליטית לתיק ביטחוני. גם מן הבחינה המבנית, סעיף זה הוא אחד היסודות ליישומם הממשי של סעיפים 15 עד 19. תחרות פוליטית אינה מחזיקה מעמד ללא מפלגות, בחירות ללא התארגנות פוליטית מצטמצמות ליחידים ולדמויות, ואחריותיות שלטונית נחלשת ללא אופוזיציה חוקית. לכן סעיף 20 איננו רק זכות התאגדותית; הוא אחד הכלים העיקריים למחזור הכוח, לטיפוח אליטות פוליטיות ולריסון ריכוז הכוח.
סיכום:
סעיף 20 נועד לכך שהפוליטיקה באיראן תתנהל במסגרת מוסדות חוקיים, פומביים ואחראיים. סעיף זה מגשים בעת ובעונה אחת שתי תכליות: מחד גיסא, הוא מבטיח את חירות ההתארגנות הפוליטית, ומאידך גיסא, באמצעות איסור האלימות והחיוב בפסק דין לשם פירוק או השעיה, הוא מונע הן מן המפלגות להפוך לכלי לערעור הסדר המשפטי, והן מן השלטון להשמיד את התחרות הפוליטית באמתלת הסדר. סעיף זה הוא התשתית המשפטית לתחרות יציבה ובלתי אלימה במשטר חופשי.
הרציונל של סעיף 21 – איסור התארגנות מזוינת
סעיף 21 נקבע כדי שהתחרות הפוליטית תישאר במסגרת החוק, וכדי ששום זרם פוליטי לא יוכל להחזיק, לצד פעילות מפלגתית, גם בכלי כפייה וכוח. במשטר חופשי, הלגיטימיות הפוליטית חייבת לנבוע אך ורק מהצבעת האזרחים ומן המנגנונים החוקיים. בכל פעם שמפלגה או קבוצה פוליטית מצטיידת בנשק, בהכשרה צבאית, או בארגון כופה, התחרות הפוליטית חדלה להיות אזרחית ושוויונית והופכת לזירה של הפחדה, איום ועליונות כופה. קיומו של ארגון פוליטי מזוין מפר באופן ישיר את איזון הכוחות. שכן במצב כזה, שחקן פוליטי כבר אינו מתחרה רק באמצעות תוכנית, תעמולה או ארגון חברתי, אלא מחזיק בעת ובעונה אחת גם ביכולת להפעיל לחץ פיזי, ביטחוני או شبه צבאי. תוצאת מצב כזה היא שמפלגות בלתי מזוינות, התקשורת, הבוחרים ואף המוסדות הציבוריים, נתונים למעשה בצלה של איום, וחירות הבחירה נעשית חסרת משמעות. לפיכך, איסור על התארגנות מזוינת הוא תנאי הכרחי לשוויון אמיתי בתחרות הפוליטית. סעיף זה נקבע גם לשם שמירה על המונופול הלגיטימי של הכוח הכופה בידי המדינה החוקית. בכל משטר אנטי עריצי, השימוש בכוח חייב להיות נתון רק בידי מוסדות רשמיים, חוקיים ואחראיים, ואף זאת תחת פיקוח החוק, הפרלמנט והרשות השופטת. אם גם מפלגות או קבוצות פוליטיות יורשו להחזיק בארגונים מזוינים, המדינה תיקלע למעשה למבנה כפול או מרובה של כוח כופה, וסמכותה החוקית של המדינה תיחלש. מצב כזה יוצר קרקע למלחמת אזרחים, לסחיטה פוליטית ולהתמוטטות הסדר הציבורי.
הדגשתו של סעיף זה על “הקמה, ניהול או תמיכה” נועדה אף היא לסגור כל דרך לעקיפת החוק. האיסור אינו נוגע רק לנשיאה ישירה של נשק; הוא כולל גם מימון, הכשרה, ארגון, ציוד או תמיכה במבנה מזוין המזוהה עם מפלגה או זרם פוליטי. בדרך זו, שום התארגנות פוליטית אינה יכולה ליצור זרוע בלתי רשמית, כוח מסונף, או רשת شبه צבאית, אשר כלפי חוץ נראית כשומרת חוק, אך בפועל מרוקנת אותו מתוכן. אזכורו של ארגון “בעל הכשרה וארגון צבאיים” נועד גם הוא לכך שהאיסור לא יוגבל רק לשלב השימוש בפועל בנשק. שכן הסכנה העיקרית אינה טמונה רק בירי או בפעולה מזוינת, אלא בעצם יצירתו של מבנה פיקודי, של הכשרה קרבית ושל משמעת شبه צבאית בתוך זרם פוליטי, משום שמלכתחילה הוא פוגע באיזון התחרות ויוצר את היכולת להפוך את הפוליטיקה לאלימות. החוקה חייבת לרסן סכנה זו בשלב היווצרותה, ולא לאחר שהמשבר כבר התרחש.
סיכום: סעיף 21 נקבע כדי שהפוליטיקה תישאר נפרדת מתחום הכוח, וכדי שהתחרות הפוליטית תתנהל רק במסגרת החוק והצבעת האזרחים. באמצעות איסור על התארגנויות פוליטיות מזוינות, סעיף זה מגן על שוויון התחרות, על חירות הבחירה ועל יציבות הסדר הציבורי, ומונע היווצרות של כוח כופה מקביל לצד מוסדותיה הרשמיים של המדינה. כתוצאה מכך, הפעלת הכוח הכופה נותרת מוגבלת למוסדותיה החוקיים והאחראיים של המדינה, ושום מפלגה או זרם פוליטי אינם יכולים, בהסתמכות על נשק, ארגון צבאי או יכולת איום, לפגוע ברצון הציבור ובסדר החוקי.
הרציונל של סעיף 22 – משאל עם
סעיף 22 נקבע כדי שפנייה ישירה להצבעת העם תיעשה רק כמנגנון חוקי, חריג וניתן לפיקוח, ולא ככלי לעקיפת מוסדות הייצוג, להסתה של רגשות הציבור או לריכוז הכוח. במשטר חופשי, משאל עם יכול לשמש אמצעי לאישור ישיר של הרצון הלאומי בעניינים חשובים, אך אם הוא נערך ללא הגבלה, הסדרה ופיקוח, הוא עלול להפוך בעצמו לכלי ליצירת לגיטימציה לעריצות. הביטוי “בעניינים לאומיים חשובים” נכלל כדי שמשאל העם יישאר מוגבל לעניינים יסודיים ובעלי חשיבות ציבורית, ולא יהפוך לכלי של התערבות מתמדת בניהול הרגיל של המדינה. על החוקה לקבוע ככלל את שלטונם של המוסדות הנבחרים ואת ההליך החקיקתי הרגיל, ולקבל את משאל העם רק במקרים שבהם הנושא הוא בעל אופי לאומי, ציבורי ומכריע. הביטוי “במסגרת החוקה” הוא הערובה האנטי עריצית החשובה ביותר של סעיף זה. הוא מונע ממשאל העם להפוך לכלי להפרת זכויות יסוד, לריקון הפרדת הרשויות מתוכן, לביטול ערבויות שיפוטיות או להשעיית עקרונות היסוד של המשטר. רצון הרוב, אף שהוא מקור חשוב של לגיטימציה פוליטית, אינו יכול להיות מופעל מחוץ לגבולות החוקה ונגד הזכויות והמבנים השומרים על החירות. מסירת הניהול והפיקוח למוסד הלאומי לבחירות נועדה להבטיח שהליך משאל העם ייוותר מחוץ לשליטתם הישירה של הממשלה, המפלגות השולטות והמוסדות בעלי העניין. שכן בכל פעם שהרשות המארגנת היא עצמה בעלת עניין בתוצאה, נפגעת ניטרליות ההליך. מסירת עניין זה למוסד בחירות עצמאי מבטיחה שהרישום, ההצבעה, הספירה, פרסום התוצאה והבירורים המינהליים ייעשו במסגרת אחת, רשמית ונתונה לפיקוח.
הקביעה כי התוצאה ניתנת להתנגדות ולבירור שיפוטי נועדה אף היא לכך שמשאל העם לא ייוותר חסין מפני פיקוח משפטי. שום הצבעה ציבורית אינה אמורה להיחשב סופית ובלתי ניתנת לבדיקה רק מחמת פרסום תוצאתה. האפשרות להתנגדות ולבירור שיפוטי היא כלי למניעת זיוף, הפרה, עמימות בביצוע ופגיעה בזכויות הבוחרים, והיא מונעת מן הכותרת של “הצבעת העם” להפוך לכיסוי לעבירה או לכפייה פוליטית. הפניית התנאים וההליכים אל החוק נועדה אף היא כדי שהפרטים הנחוצים, ובכלל זה דרך פתיחת ההליך, ספי ההכרעה, דרכי התעמולה, המועדים, הפיקוח, ההתנגדות ופרסום התוצאה, ייקבעו באופן ברור ובר אכיפה. החוקה קובעת את העיקרון ואת הגבול, והחוק הרגיל מפרט את המנגנון, כדי שהיציבות המשפטית תישמר וכדי שדרך הניצול לרעה באמצעות עמימות תיוותר חסומה.
סיכום:
סעיף 22 נקבע כדי שפנייה ישירה להצבעת העם, בעניינים לאומיים חשובים, תיעשה רק בגבולות החוקה, תחת ניהולו של המוסד הלאומי לבחירות ובכפוף לפיקוח שיפוטי. סעיף זה גם מכיר באפשרות של הפעלה ישירה של הרצון הלאומי וגם מונע ממשאל העם להפוך לכלי להריסת מוסדות חוקיים, לפגיעה בזכויות יסוד או לריכוז הכוח.
הרציונל של סעיף 23 – הזכות להציג מועמדות
סעיף 23 נקבע כדי שהזכות להציג מועמדות תהיה זכות אזרחית כללית, ולא פריבילגיה שהשלטון מעניק ליחידים או שולל מהם. אם הכוח השליט יוכל, עוד לפני שהעם מצביע, להוציא מועמדים מן המירוץ באופן שרירותי או פוליטי, הבחירות יחדלו מלהיות תחרות אמיתית, וגם זכות הבחירה של העם תוגבל למעשה. במצב כזה, עצם ההצבעה נותרת, אך הבחירה החופשית בין אפשרויות ממשיות נעלמת. משום כך, סעיף זה קובע שתנאי המועמדות חייבים להיות מינימליים, ברורים, אובייקטיביים ובלתי מפלים. תנאי המועמדות לא יהיו עמומים, רחבים או ניתנים לפרשנות במידה שתהפוך אותם לכלי לחיסול יריבים. כמו כן, שלילת הזכות להציג מועמדות תיעשה רק על יסוד חוק מפורש ורק מכוח פסק דין מנומק של בית הדין המיוחד לבחירות, כדי שהממשלה, מוסדות הביצוע ורשויות הביטחון לא יוכלו להגביל את הזכות להציג מועמדות באמצעות החלטה מינהלית או פוליטית.
האיסור על פסילת מועמדות מחמת אמונה, נטייה פוליטית, דת, מוצא אתני, שפה, מין, או פעילות פוליטית בדרכי שלום, נועד אף הוא לכך שהתחרות הבחירתית לא תהפוך לכלי למונופול של כוח. במשטר חופשי, אופוזיציה פוליטית או שונות זהותית אינן עילה לשלילת זכויות פוליטיות.
סיכום:
סעיף 23 מגן בעת ובעונה אחת על הזכות להיבחר, הזכות לבחור, ואיזון הרשויות. סעיף זה חוסם את הדרך לפסילה שרירותית ולהנדסת הבחירות, ומבטיח שהוצאה מן התחרות תהיה אפשרית רק במקרים חריגים וחוקיים, ורק בהחלטה שיפוטית עצמאית.