פרק 11 – הכוחות המזוינים, הביטחון והסדר הציבורי
הרציונל של סעיף 102 – הצבא הלאומי
סעיף 102 נקבע כדי להבטיח שהצבא יישאר במקומו האמיתי: כוח להגנת המדינה, ולא שחקן של כוח בתוך המדינה. ניסיונן של מדינות רבות הראה שבכל מקום שבו הכוח המזוין יוצא משליחותו ההגנתית ונכנס לפוליטיקה, לכלכלה, או לתחרות על השלטון, נפתחת הדרך לעריצות, להפיכות, למדינה סמויה, ולפחד ציבורי. בהגדירו את הצבא ככוח לאומי, מקצועי, בלתי מפלגתי וכפוף לחוקה, סעיף זה מפריד מראש את זהותו מכל סוג של כוח אידיאולוגי, אישי, עדתי, או נאמן לאדם ולמפלגה. ההדגשה כי תפקידו של הצבא הוא רק הגנה על העצמאות, השלמות הטריטוריאלית, וביטחון המדינה מפני איומים חיצוניים נועדה לחסום את הדרך לשימוש פנימי בכוח הצבאי. במשטר אנטי עריץ, הצבא אינו רשאי להפוך לכלי לניהול החברה, לשליטה בפוליטיקה הפנימית, או להנדסת הכוח. תפקידו של הצבא הוא הגנה מפני אויב חיצוני, ולא התערבות בחייה הפוליטיים של האומה. באמצעות הגבלה ברורה זו, סעיף 102 שומר על הגבול שבין הגנה לאומית לבין כוח פנימי. ההבהרה המפורשת כי לצבא ולשאר המוסדות והיחידות של הכוחות המזוינים אין כל זכות להיכנס לפוליטיקה או להתערב בבחירות, בחקיקה, בשפיטה, בניהול ענייני הפנים, בפעילות מפלגתית, בתקשורת, ובהפעלת לחץ על מוסדות ציבוריים היא הלב האנטי עריץ של סעיף 102. הטעם לאיסור זה ברור: כוח המחזיק בנשק, בארגון, במשמעת, וביכולת להפעיל כפייה, מבטל את התחרות הפוליטית החופשית אם הוא נכנס לפוליטיקה. במצב כזה, לא מפלגות, לא בחירות, לא תקשורת, ואף לא הפרלמנט יכולים להישאר חופשיים. לפיכך, לשם הגנתו של שלטון אזרחי ושל תחרות פוליטית חופשית, סעיף 102 מרחיק את הכוחות המזוינים לחלוטין מתחום הפוליטיקה. סעיף זה גם קוטע אחת מן השורשים החשובים ביותר של העריצות בקובעו כי נאמנותם של הכוחות המזוינים היא רק למדינה, לחוקה, ולסדר החוקי הדמוקרטי, ולא לשום אדם, שושלת, מפלגה, דת, אידיאולוגיה, או קבוצה מסוימת. העריצות מתחילה בדרך כלל במקום שבו הכוח המזוין, במקום להיות נאמן לחוק, נעשה נאמן לאדם מסוים, למנהיג, לשושלת, או לדוקטרינה מסוימת. בהעבירו את ציר הנאמנות מן האנשים והקבוצות אל החוקה ואל הסדר החוקי הדמוקרטי, מונע סעיף 102 מן הצבא להפוך לשומרו של כוח אישי או עדתי. ההדגשה כי הקמה, ארגון, הכשרה, מינוי, קידום ופיקוד בכוחות המזוינים חייבים להתבסס על כשירות מקצועית, משמעת חוקית, ומחויבות לחוקה נועדה למנוע השפעה פוליטית, אידיאולוגית וסיעתית בתוך מבנה הצבא. אם הפיקוד והקידום יתבססו על נאמנות אישית או פוליטית, יהפוך הצבא ממוסד לאומי לרשת כוח. סעיף 102 מבקש להבטיח שהכוחות המזוינים ינוהלו על יסוד מומחיות, חוק, וחובה מקצועית, ולא על יסוד קשרים, אידיאולוגיה ותלות.
חלק חשוב נוסף של סעיף 102 הוא האיסור על כל פעילות כלכלית, מסחרית, כספית, בנקאית, השקעתית, קבלנית, או עסקית בידי הצבא, שאר המוסדות והיחידות של הכוחות המזוינים, או מוסדות הקשורים בהם. איסור זה קיים כדי שהצבא לא יהפוך לכוח כלכלי עצמאי. כוח מזוין הנכנס למסחר, לקבלנות, לבנקאות, ולאימפריה כלכלית, נעשה בהדרגה עצמאי הן מן הממשלה והן מן האומה, קונה השפעה בפוליטיקה, בונה תקשורת, יוצר רשת תמיכה, וקשה לרסן אותו. בסגירת הדרך אל פעילות עסקית ואל רשת של השפעה פוליטית ומינהלית, מונע סעיף 102 את היווצרותה של מדינה בתוך מדינה.
סיכום: סעיף 102 מבקש להבטיח שהצבא יישאר רק צבא לאומי, כלומר כוח ההגנה של המדינה, ולא שותף בכוח הפוליטי, לא שחקן כלכלי, ולא מכשיר של שליטה פנימית. תפקידו האנטי עריץ של סעיף 102 נעוץ בכך שהוא גם מבהיר את גבול שליחותו של הצבא, גם מרחיק אותו מן הפוליטיקה ומן הכלכלה, גם מגביל את נאמנותו אל החוקה, וגם מונע מן הכוחות המזוינים להפוך למרכז כוח מתחרה מול האומה והמוסדות הנבחרים.
הרציונל של סעיף 103 – הפיקוד על הכוחות המזוינים והפיקוח הפרלמנטרי
סעיף 103 נקבע כדי להבטיח שהכוחות המזוינים, חרף חשיבותם החיונית להגנת המדינה, לעולם לא יהפכו לכוח עצמאי, שרירותי, או יריב של הממשלה הנבחרת ושל האומה. בכל משטר אנטי עריץ, אין די בעצם קיומו של צבא. חשוב מכך הוא הריסון המשפטי והפוליטי של הכוח הצבאי. סעיף 103 נכתב בדיוק למטרה זו: הוא מפקיד את הפיקוד על הכוחות המזוינים בידי הממשלה הנבחרת, ובו בזמן כובל אותו בפיקוח פרלמנטרי ובכללים חוקיים ברורים. ההדגשה כי הפיקוד על הכוחות המזוינים נתון לממשלה הנבחרת ומופעל באמצעות ראש הממשלה והשר האחראי על ההגנה נועדה לבסס את עקרון שלטונה של הרשות האזרחית על הצבא. משמעותו של כלל זה היא שהכוח המזוין חייב לשרת סמכות הנובעת מהצבעת העם ונותנת דין וחשבון בפני המוסדות הלאומיים, ולא מפקדים אוטונומיים, מעגלים נסתרים, או מוקדי השפעה עצמאיים. בהפקידו את הניהול, הפיקוד, הכשירות והפעלת הכוחות המזוינים בידי הממשלה, שומר סעיף 103 על היעילות ההגנתית ומונע את הדואליות המסוכנת שבין הממשלה לבין הצבא. עם זאת, כדי למנוע את פרסונליזציה של ראש הצבא, קובע סעיף 103 כי ראש המטה הכללי, או הסמכות הצבאית העליונה, ימונה רק על פי הצעת הממשלה וברוב מאשר של שלושה חמישים מן החברות החוקית של הסנאט. הסדר זה קיים כדי שהממשלה תוכל להפעיל את פיקודה ההגנתי, אך לא תוכל להפוך את ראש הצבא למינוי אישי או מפלגתי בלבד. כמו כן, כהונתו הקצובה של תפקיד זה והגבלת חידושה מונעות את היווצרותן של רשתות נאמנות אישיות ואת ריכוזו ארוך הטווח של הכוח הצבאי בידי אדם אחד.
הקביעה כי הדחתו של נושא משרה זה אפשרית רק על פי הצעת הממשלה וברוב מאשר של שלושה חמישים מן החברות החוקית של בית הנבחרים נועדה ליצור איזון בין יציבות לבין אחריותיות. המפקד הצבאי העליון אינו רשאי להפוך לאדם שמחוץ לשליטה פוליטית ולאומית. אך בה בעת, הדחתו אינה צריכה להיות כה קלה עד שתיהפך לכלי של חשבון פוליטי. באמצעות מנגנון זה, מונע סעיף 103 הן פיקוד שרירותי והן חוסר יציבות קבוע בראש הצבא. סעיף זה גם מבהיר כי המינוי, ההדחה וההעברה של מפקדי הכוחות המזוינים, מלבד ראש הצבא, נתונים בידי הממשלה ומופעלים באמצעות השר האחראי על ההגנה ודרך שרשרת הפיקוד החוקית. הטעם לכלל זה הוא שהממשלה חייבת להיות מסוגלת לנהל באמת את הצבא ולהחזיק בסמכות המבצעית והארגונית הנחוצה לשמירת הכשירות ההגנתית. עם זאת, מאחר שסמכות זו מופעלת בגבולות החוק ודרך שרשרת הפיקוד החוקית, נסגרות הדרכים לשרירות, לטיהורים אישיים, ולנאמנויות סיעתיות. מסירת תקציבם של הכוחות המזוינים לידי בית הנבחרים היא אחד הכלים האנטי עריציים החשובים ביותר של סעיף 103. התקציב אינו עניין כספי בלבד. התקציב הוא המידה הממשית של הכוח. כל כוח מזוין היכול לקבל משאבים, להתחמש, או להרחיב את מבנהו בלי שליטתם של נציגי העם, ייצא בהדרגה מפיקוחה של האומה. משום כך קובע סעיף 103 במפורש כי הוצאות הגנה, ארגון, הכשרה, התחמשות, ודרישות הגנתיות עתידיות חייבות להיבחן ולהיות מאושרות בבית הנבחרים, כדי שהכוח הצבאי לא יתרחב ללא הסכמת נציגי העם. סעיף 103 אינו מסתפק בפיקוד ובתקציב, אלא גם הופך את הצבא מבפנים לאנטי הפיכה ולעמיד בפני סטייה. משום כך, ההכשרה בתוך הכוחות המזוינים חייבת להתבסס על נאמנות לחוקה, על ריבונות העם, על שלטון אזרחי, ועל איסור ההתערבות בפוליטיקה. כלל זה קיים כדי שהתרבות הארגונית של הצבא תעוצב מלכתחילה סביב החוק והאומה, ולא סביב ציות אישי, להט אידיאולוגי, או התערבות בכוח הפנימי. הדרישה שכל המפקדים, הקצינים ושאר אנשי הסגל יישבעו שבועת נאמנות לחוקה, לאומה, ולסדר החוקי הדמוקרטי משרתת אף היא אותה מטרה. סעיף 103 מבקש להבטיח שבסיס הציות בצבא לא יהיה רצונו של אדם, אלא החוקה והאומה. במבנה כזה, הפיקוד הוא לגיטימי, אך הלגיטימיות שלו נובעת מן החוק, ולא מאישיותו של המפקד. אחד החלקים החשובים ביותר של סעיף 103 הוא שהוא מחייב את כל חברי הכוחות המזוינים לדחות ולדווח על כל פקודה הסותרת בעליל את החוקה, הכרוכה בהפיכה, בפעולה נגד הממשלה החוקית, בפגיעה בריבונות העם, או בשיבוש העברת השלטון החוקית. חשיבותה של הוראה זו נעוצה בכך שהיא חוסמת את הדרך להצדקת פשע והפיכה בשם “ציות לפקודות”. סעיף 103 מצהיר כי נאמנותו הסופית של החייל היא לחוקה, ולא לפקודה בלתי חוקית. הוראה זו הופכת את הצבא מכלי של הפיכה למחסום בפני הפיכה.
כמו כן, האיסור על כל כוח או איש סגל בלבוש אזרחי, האיסור על גיוס ותנועה מחוץ לשרשרת הפיקוד החוקית, והדרישה שהחלטות מהותיות יהיו מתועדות ונתונות לביקורת, קיימים כדי לחסום את הדרך למבצעים סמויים, להפחדה פנימית, ולשימוש סודי בכוח צבאי. במשטר אנטי עריץ, הכוח המזוין חייב להיות גלוי, אחראי וניתן לביקורת, ולא נסתר, חסר שם, ומעבר לאחריותיות.
סיכום: סעיף 103 מבקש להבטיח שהכוחות המזוינים יהיו חזקים בהגנת המדינה, אך מרוסנים לחלוטין בפני החוקה, הממשלה החוקית, בית הנבחרים, הסנאט, והאומה. תפקידו האנטי עריץ של סעיף 103 נעוץ בכך שהוא שומר על הכוח המבצעי של הממשלה, הופך את ראש הצבא לבעל כהונה קצובה וניתנת לריסון, מעמיד את התקציב תחת פיקוחם של נציגי העם, שומר את סמכות הניהול והעברת המפקדים בתוך המבנה החוקי של הממשלה, וממסד בתוך הצבא עצמו תרבות של נאמנות לחוק ודחיית פקודות הפיכה.
הרציונל של סעיף 104 – איסור הפיכה ובטלותה של פקודה בלתי חוקית
סעיף 104 נקבע כדי ששום כוח צבאי או ביטחוני לא יוכל לפעול נגד החוקה, נגד המוסדות הנבחרים, נגד הבחירות, או נגד העברת השלטון החוקית. בכל משטר אנטי עריץ, לא די בכך שהצבא וכוחות הביטחון יהיו כפופים לפיקוחה של הממשלה. יש גם לקבוע במפורש שכל הפיכה, קשר, הסתה, או הוראה שמטרתם למוטט את הסדר החוקי של המדינה, אסורים ומהווים עבירה חמורה. סעיף זה נקבע כדי לחסום בדיוק את הדרך הזאת. ההדגשה שכל הוראה הסותרת בעליל את החוקה או את החוק היא בטלה ואינה ניתנת לביצוע, נועדה לכך ששום בעל תפקיד או איש סגל לא יוכל להצדיק מעשה בלתי חוקי בשם “פקודת מפקד”. במשטר המבקש להישאר אנטי עריץ, הלגיטימיות של פקודה נובעת מן החוק, ולא ממעמדו של מי שהוציא אותה. משום כך קובע סעיף 104 במפורש כי ציות לפקודה בלתי חוקית בעליל אינו מבטל אחריות. סעיף זה גם אוסר את השימוש בכוחות המזוינים, במשטרה, ובמוסדות המודיעין למטרות מפלגתיות, בחירתיות, דיכוי פוליטי, הפחדה ציבורית, או שימור שלטון בניגוד לחוק. הטעם לאיסור זה ברור: אם כלי הכפייה יועמדו לשירותה של התחרות הפוליטית או לשימור בלתי חוקי של השלטון, לא בחירות חופשיות ולא שלטון חוקי יוכלו להישאר. לכן סעיף 104 קובע גבול ברור בין שמירת הסדר החוקי לבין ניצול לרעה של הכוח הכופה.
סיכום: סעיף 104 הוא המגן הישיר של החוקה מפני הפיכה ומפני פקודה בלתי חוקית. סעיף זה גם מפליל פעולה נגד הסדר החוקי, גם שולל מן הפקודה הבלתי חוקית את תוקפה המשפטי, וגם חוסם את הדרך לשימוש פוליטי ועריץ במוסדות המזוינים והביטחוניים.
הרציונל של סעיף 105 – המשטרה הלאומית והביטחון הפנימי
סעיף 105 נקבע כדי שהמשטרה תהיה כלי לשמירת הסדר הציבורי ולהגנה על זכויותיו וחירויותיו של הציבור, ולא אמצעי לדיכוי פוליטי ולשליטה על החברה. במשטר אנטי עריץ, המשטרה חייבת להיות מוסד לאומי, מקצועי, בלתי מפלגתי, ואזרחי, והיא חייבת לפעול תחת סמכותה של הממשלה הנבחרת, ולא תחת השפעתם של מפלגה, קבוצה, או מוסדות מקבילים. משום כך, סעיף זה גם מבהיר את מעמדה החוקי של המשטרה וגם סוגר את גבולות סמכותה. ההדגשה כי הניהול, הפיקוד והארגון של המשטרה נתונים בידי הממשלה הנבחרת נועדה להבטיח שהאחריות לביטחון הפנימי תישאר בידי ממשלה הנובעת מהצבעת העם ונותנת דין וחשבון בפני המוסדות הציבוריים. באותה שעה, מסירת תקציב המשטרה להצעתה של הממשלה ולאישורה של בית הנבחרים נועדה להבטיח שכוח המשטרה לא יתרחב ללא פיקוחם של נציגי העם ולא יהפוך לכוח כספי וארגוני שמחוץ לשליטה הציבורית. באוסרו על הפיכת המשטרה לכוח של דיכוי פוליטי, למכשיר של כוח מפלגתי, או לארגון של חדירה ביטחונית אל תוך החברה, סוגר סעיף 105 אחת מן הדרכים החשובות ביותר אל העריצות. אם המשטרה תיכנס לתחרות פוליטית, לבחירות, לפעילות מפלגתית, או ללחץ על התקשורת, התאגדויות, איגודים, ועל אספות שלום, שוב לא יהיה אפשר להבחין בין ביטחון הציבור לבין חירות הציבור, והמשטרה תהפוך ממשרתת של החוק לכלי של פחד. סעיף זה קיים כדי למנוע בדיוק סטייה זו. הקביעה בדבר יחידות לפיזור מהומות ויחידות מיוחדות אחרות לשמירת הסדר רק בתוך מבנה המשטרה הלאומית נועדה גם היא להבטיח שלממשלה יהיה כלי חוקי לנוכח מהומות ואלימות רחבה, אך שכלי זה לא יהפוך לכוח נפרד, שרירותי, או מדכא. כמו כן, האיסור על כל כוח או סוכן בלבוש אזרחי קיים כדי ששום כוח נסתר, אנונימי, וחסר אחריותיות לא יוכל לפעול בחברה בשם המשטרה.
ההדגשה כי השימוש בכוח, בנשק, במעצר, בחיפוש, במעקב, ובכל פעולה המגבילה זכויות וחירויות אפשרי רק בגבולות החוק, במידת ההכרח, ותחת פיקוח שיפוטי, קיימת כדי לשמור על האיזון בין ביטחון לבין חירות. במשטר אנטי עריץ, המשטרה חייבת להחזיק ביכולת לאכוף את החוק, אך כוח זה חייב תמיד להישאר מוגבל, חוקי, ונתון לביקורת. משום כך אוסר סעיף 105 גם על משטרה מקבילה, על כוח שיטור מפלגתי, ועל כל גוף מזוין פנימי שמחוץ למבנה החוקי של המדינה.
סיכום: סעיף 105 מבקש להבטיח שהמשטרה תשרת את ביטחון הציבור ואת אכיפת החוק, ולא את הכוח הפוליטי. תפקידו האנטי עריץ של סעיף זה נעוץ בכך שהוא מעמיד את המשטרה תחת סמכותה של הממשלה הנבחרת, מפקיד את תקציבה בידי בית הנבחרים, אוסר על התערבות פוליטית ועל כוחות בלבוש אזרחי, וכובל את השימוש בכוח לחוק ולפיקוח שיפוטי.
הרציונל של סעיף 106 – ארגוני המודיעין
סעיף 106 נקבע כדי שארגוני המודיעין ישרתו את ביטחון המדינה, ולא את הכוח הפוליטי. במשטרים רבים, סכנת העריצות אינה נובעת רק מן הצבא או מן המשטרה. לעיתים מוסדות המודיעין, בשל החשאיות, הגישה למידע, ואפשרות החדירה הסמויה, נעשים לכלי השליטה המסוכנים ביותר. סעיף זה קיים כדי שמוסד המודיעין יוגדר מלכתחילה כמוסד חוקי, אחראי, הכפוף לממשלה הנבחרת, וכדי שלא יוכל להפוך למדינה סמויה או למוקד כוח עצמאי. ההדגשה כי מוסדות אלה מוקמים רק מכוח חוק ופועלים תחת סמכותה של הממשלה הנבחרת ותחת פיקוחו של הפרלמנט נועדה לכך שקיומם וגבולות סמכויותיהם יהיו ברורים, מוגבלים ונתונים לביקורת. כמו כן, האיסור על התערבות בבחירות, במפלגות, בתקשורת, בהתאגדויות, באיגודים, במוסדות אזרחיים, ובתחרות הפוליטית חוסם את הדרך להפיכת ארגון המודיעין לכלי להנדסת הפוליטיקה ולסילוק יריבים. סעיף זה גם קובע במפורש כי אין לארגוני המודיעין זכות למעצר, לחקירה מחוץ לחוק, לניהול בתי סוהר או מתקני מעצר, לעינויים, או להקמת כוח מזוין עצמאי. הטעם להגבלה זו ברור: אם מוסד המודיעין מחזיק בעת ובעונה אחת בכלי המודיעין, המעצר, החקירה, הכליאה, והכוח המזוין, הוא הופך למבנה מדכא ובלתי ניתן לריסון. משום כך, סעיף 106 מפריד במכוון בין מוסדות אלה לבין אמצעי כפייה עצמאיים. ההדגשה כי האזנה, מעקב, איתור, חדירה, ואיסוף סמוי של מידע על בני אדם מותרים רק מכוח צו של בית משפט מוסמך, לשם מטרה חוקית, ביחס למקרה מסוים, ולמשך זמן מוגבל, נועדה לכך שביטחון לא יהפוך לאמתלה לריגול בלתי מוסדר אחר הציבור. גם הגבלת הזמן של הרשאה זו נועדה למנוע מעקב קבוע ובלתי נגמר. במשטר אנטי עריץ, מידע הנחוץ לביטחון עשוי להיות מותר, אך מעקב סמוי ובלתי מוגבל אחר חיי הציבור אסור.
האיסור על כל פעילות כלכלית, וכן על בעלות או ניהול של מיזם כלכלי, אמצעי תקשורת, או רשת של השפעה פוליטית ומינהלית, קיים גם הוא כדי שארגון המודיעין לא יהפוך לכוח רב שכבות ובלתי חדיר. מוסד המחזיק במודיעין, בכסף, במסחר, בתקשורת, וברשת השפעה, יוצא בהדרגה משליטתו של החוק. סעיף 106 חוסם דרך זו כבר מן ההתחלה, כדי שמוסד המודיעין יישאר רק בגבולות שליחותו החוקית.
סיכום: סעיף 106 מבקש להבטיח שארגוני המודיעין יתקיימו לשם הגנה על ביטחון המדינה, ובו בזמן למנוע מהם להפוך למדינה סמויה, לכלי של דיכוי פוליטי, או לרשת של השפעה כלכלית וביטחונית. תפקידו האנטי עריץ של סעיף זה נעוץ בכך שהוא כובל את מוסד המודיעין אל החוק, אל הממשלה הנבחרת, אל הפרלמנט, ואל הפיקוח השיפוטי, וקובע גבול ברור בין ביטחון חוקי לבין שליטה סמויה.
הרציונל של סעיף 107 – כוחות מיוחדים ואיסור על כוחות מקבילים
סעיף 107 נקבע כדי שלמדינה יהיה הכוח הנחוץ והיעיל להתמודדות עם איומים חמורים, פעולות מיוחדות ומצבים חריגים, אך שכוח זה לעולם לא יהפוך לכלי של כוח סמוי, של דיכוי פוליטי, או של מבנה מקביל. בכל משטר אנטי עריץ, קיומם של כוחות מיוחדים עשוי להיות נחוץ, אך הוא לגיטימי רק כאשר הם פועלים מכוח חוק, בתוך המבנה הרשמי של הצבא או של המשטרה הלאומית, ותחת הפיקוד החוקי של הממשלה. סעיף זה קיים כדי ששום אדם, מפלגה, גוף מודיעיני, או מוקד כוח, לא יוכלו לבנות לעצמם זרוע מזוינת עצמאית, סודית, או אידיאולוגית. ההדגשה על איסור יצירה, ציוד, הכשרה, מימון, או הפעלה של כל כוח מקביל נועדה להבטיח שהמדינה לא תידרדר לדואליות מזוינת, למדינה סמויה, וליריבות בין מוסדות הכפייה. אם לצד הצבא והמשטרה החוקיים יוקמו כוחות מיוחדים עצמאיים, מפלגתיים, או סודיים, הסדר המשפטי של המדינה יתמוטט והדרך תיפתח להפחדה, להפיכה, ולהפעלת השפעה מחוץ לחוק. משום כך, סעיף 107 אוסר במפורש כל יחידה לוחמת עצמאית או כל קבוצה מבצעית מחוץ לחוק.
הגבלת השימוש בכוחות מיוחדים בעניינים פנימיים למקרים חריגים, לשם משימה מסוימת, למשך זמן מוגבל, ובכפוף להסמכה חוקית ברורה, נועדה להבטיח שכוחות אלה לא יהפכו לתחליף למשטרה הרגילה או לכלי של התערבות קבועה בחברה. כמו כן, האיסור המפורש על שימוש בכוחות אלה לשם הפחדה פוליטית, שליטה בבחירות, דיכוי התנגדות בדרכי שלום, ודיכוי אספות שלום, מותח קו ברור בין שמירת הביטחון לבין דיכוי החירויות. במשטר אנטי עריץ, כוח מיוחד חייב להתקיים למען הביטחון הציבורי, ולא כדי להפחיד את הציבור ולסגור את המרחב האזרחי.
סיכום: סעיף 107 נועד להבטיח שלמדינה יהיה הכוח המיוחד הנחוץ לביטחון ולפעולות חריגות, אך שכוח זה יישאר במסגרת החוק, בתוך המבנה הרשמי של הצבא או של המשטרה הלאומית, ותחת הפיקוד החוקי של הממשלה. סעיף זה גם חוסם את הדרך להקמת כוחות מקבילים וסודיים, וגם מונע מן הכוחות המיוחדים להפוך לכלים של דיכוי פוליטי ושל פגיעה בחירויות הציבור.
הרציונל של סעיף 108 – איסור על מתקני מעצר סודיים וכללי ההחזקה בהם
סעיף 108 נקבע כדי ששלילת חירותו של אדם, גם במקרה של מעצר או הרשעה, לעולם לא תביא להוצאתו מהגנת החוק ומכבוד האדם. בכל משטר אנטי עריץ, אחד ממוקדי ריכוז הכוח המסוכנים ביותר הוא המקום שבו אדם נשלל מחירותו ובו בזמן מורחק מעיני החוק והחברה. אם בתי הסוהר, מתקני המעצר, מקומות ההחזקה, וביצועם של עונשי שלילת חירות יהפכו לתחום נסתר של מוסדות כפייה, תיפתח הדרך לעינויים, להודאות כפויות, ולהעלמת יריבים. משום כך קובע סעיף 108 כי ניהולם של בתי הסוהר, מתקני המעצר, מקומות ההחזקה, וביצועם של עונשי שלילת חירות ייעשה רק בידי מוסד אזרחי חוקי ותחת פיקוח שיפוטי. ההדגשה כי אין לשום מוסד צבאי, משטרתי, מודיעיני, ביטחוני, או ביצועי זכות להקים, לנהל, או להחזיק בית סוהר, מתקן מעצר, מקום החזקה עצמאי, או מרכז חקירה נועדה למנוע את הריכוז בו זמני של סמכויות המעצר, ההחזקה, והחקירה. במשטר אנטי עריץ, המוסד שעוצר אינו רשאי להחזיק בעצמו גם את מקום ההחזקה והחקירה הסמויה, שכן ריכוז כזה הוא אחד התנאים המרכזיים להפרת זכויות האדם. האיסור על כל מתקן מעצר סודי, כל מקום שמחוץ לרישום הרשמי, מחוץ לפיקוח שיפוטי, או שאין בו גישה חוקית של העצור או האסיר לעורך דין ולמשפחה קיים כדי שאף אדם לא ייעלם בתוך מבנה המדינה. כמו כן, הקביעה כי מעצר עד תום ההליכים מותר רק מכוח צו שיפוטי ולמשך זמן מוגבל, וכי בידוד מותר רק במקרים חריגים ועל פי צו מנומק של רשות שיפוטית, נועדה לכך שמעצר לפני משפט או בידוד לא יהפכו לכלי של לחץ, שחיקה, ושבירה נפשית של האדם. סעיף 108 גם מדגיש כי חקירה תתקיים רק במקומות רשמיים, רשומים, ונתונים לביקורת, וחייבת להיות מלווה בתיעוד מלא של הליך החקירה ובאפשרות לפיקוח מתמשך, כך שעינויים, יחס בלתי אנושי, איומים, כפייה, והפקת הודאה בלתי חוקית ייעשו בלתי אפשריים או יצומצמו למינימום האפשרי. הוראה זו קיימת כדי להפוך את החקירה מהליך סמוי ובלתי מרוסן להליך חוקי וניתן לשליטה. ההבהרה המפורשת כי זכויותיהם של אסירים ועצורים, ובכללן רישום רשמי של מצבם, הודעה חוקית, גישה לייעוץ משפטי, ביקורת שיפוטית, טיפול רפואי, ואיסור על עינויים ועל יחס משפיל, חייבות להישמר בכל הנסיבות, מושתתת על העיקרון שאדם אינו חדל להיות אדם משום שנעצר או נכלא. סעיף 108 גם, בקובעו את העמדתם לדין ואת ענישתם של הנותנים הוראה, המבצעים, והמסייעים לעינויים וליחס בלתי אנושי, מבקש להבטיח שהאחריות לא תוסר משרשרת הפיקוד והביצוע.
לבסוף, בטלותם של כל הודאה, דוח, או פריט ראיה שהושגו באמצעות מעצר סודי, עינויים, כפייה, או יחס בלתי חוקי קיימת כדי שהממשלה ומערכת המשפט לא יפיקו כל תועלת מהפרת חוק. אם תוצאתם של עינויים או כפייה יכולה לשמש ראיה, אזי האיסור על עינויים נעשה חסר משמעות בפועל.
סיכום: סעיף 108 נועד להוציא את בתי הסוהר, מתקני המעצר, והחקירה מתחום הכוח הנסתר והשרירותי ולהפכם לתחום חוקי, רשום, נתון לפיקוח, וכפוף לכבוד האדם. סעיף זה גם חוסם את הדרך אל מתקני מעצר סודיים, עינויים, והודאות כפויות, וגם מבטיח ששום עצור או אסיר לא יישלל מהגנת החוק ומכבוד האדם.
הרציונל של סעיף 109 – מצב חירום
סעיף 109 נקבע כדי שלמדינה תהיה יכולת לתגובה מהירה ויעילה מול מלחמה, מרד מזוין, אסון לאומי, או סכנה מיידית ורחבה לקיומה של המדינה, אך שתגובה זו לעולם לא תהפוך לשער לעריצות. במדינות רבות, מצב החירום היה בדיוק הנקודה שממנה צמחו השעיית חירויות, חיסול התחרות הפוליטית, ריכוז הכוח, ושלטון חירום קבוע. סעיף זה קיים כדי שלממשלה תהיה בשעת סכנה ממשית הסמכות הדרושה לפעולה מיידית, אך שסמכות זו תהיה כבולה מלכתחילה במשך זמן קבוע, בהצבעת הפרלמנט, ובגבולותיה הבלתי ניתנים להשעיה של החוקה.
ההדגשה כי הכרזה על מצב חירום אפשרית רק לפי הצעת הממשלה ורק בתנאים מוגדרים וחמורים נועדה לכך שמכשיר זה לא יהפוך לשיטת שלטון רגילה. האזכור המפורש של מלחמה, מרד מזוין, אסון לאומי, וסכנה מיידית ורחבה חוסם את הדרך לפרשנות מרחיבה ולשימוש פוליטי לרעה. כמו כן, הדרישה שהכרזה על מצב חירום תהיה מנומקת, פומבית, מוגבלת לנושא, ומוגבלת לתחום גיאוגרפי נועדה לכך שהממשלה לא תוכל, תחת כותרת כללית ועמומה, להכניס בבת אחת את כל המדינה ואת כל החירויות למצב חריג. הקביעה של משך התחלתי של לא יותר משלושים יום, והכלל שלפיו המשך מצב החירום אפשרי רק בהצבעה של שלושה חמישים מן החברות החוקית של הפרלמנט ובכל פעם ללא יותר משלושים יום, נועדו ליצור איזון בין יעילות לבין ריסון הכוח. בשעת משבר, הממשלה זקוקה לזמן ממשי לפעולה, אך אם הארכת מצב החירום תהיה קלה וללא ריסון, אותו מצב חריג עצמו יהפוך בחשאי לשלטון קבוע. משום כך, סעיף 109, נוסף על הארכות מוגבלות בזמן, קובע גם תקרה כוללת של שישה חודשים, כדי שיהיה ברור שגם משבר אינו היתר לשלטון בלתי מוגבל. הוספת הכלל שלפיו, אם מצב חירום הוכרז פעם אחת בתוך תקופה של שנים עשר חודשים, לא תוכל הממשלה להכריז שוב על מצב חירום עד שנתיים לאחר סיומו אלא באישור מוקדם של הפרלמנט, היא אחת המחסומים האנטי עריציים החשובים ביותר של סעיף זה. הסכנה הגדולה איננה רק בהתמשכותו של מצב חירום אחד. סכנה נוספת היא שהממשלה, על ידי כיבוי והדלקה חוזרים של מצב החירום, תשאיר למעשה את המדינה במעגל קבוע של חריגות. סעיף קטן זה קיים כדי לחסום בדיוק את הדרך הזאת, כדי שהממשלה לא תוכל, במרווחים קצרים וחוזרים, להחיות שוב ושוב את אותה סמכות חריגה ולהפוך את נרמול החירום לשיטת שלטון. סעיף זה גם קובע במפורש שהממשלה, במצב חירום, רשאית לאמץ ולבצע רק אותם צעדים חריגים המפורטים במפורש בחוק, ורק בגבולות ההכרח, להסרת הסכנה, ובאופן זמני. חשיבותו של סעיף קטן זה טמונה בכך שסמכות הממשלה בתנאים חריגים איננה בלתי מוגבלת ואיננה נוצרת מעצמה. הממשלה רשאית להשתמש רק באותם כלים שנקבעו מראש בחוק והם נחוצים להתמודדות עם אותה סכנה מוגדרת. בדרך זו, מצב חירום אינו פירושו שלטון ללא חוק, אלא מימוש מוגבל ומבוקר של סמכויות חריגות במסגרת החוק. בשעה שהוא מקבל את נחיצותה של פעולה מיידית, סעיף 109 גם מכריז על הגבולות היסודיים כעל גבולות שאין לעבורם. משום כך, גם במצב חירום, ריבונות העם, הבחירות, הפרדת הרשויות ואיזונן, פיקוח שיפוטי, איסור עינויים, עקרון החוקיות של עבירה ועונש, הליך הוגן, והעקרונות הבלתי ניתנים לשינוי של חוקה זו אינם בני השעיה. חלק זה הוא הלב האנטי עריץ של סעיף 109, משום שהוא מבהיר כי החירום רשאי לשנות זמנית את אופן ניהול הסכנה, אך אינו רשאי להשמיד את יסוד הלגיטימיות של המשטר.
ההדגשה כי אין לשום בעל תפקיד או מוסד זכות להפוך את מצב החירום לאמצעי של השבתת הפרלמנט, חיסול התחרות הפוליטית, צנזורה כללית, מעצר בלתי מוסדר, שלטון צבאי בלתי מוגבל, או ריכוז קבוע של הכוח נועדה לחסום את אותן דרכים ממש שדרכן העריצות התקדמה לאורך ההיסטוריה. כמו כן, בכך שהוא מכריז על כל פעולה או החלטה החורגות מן הגבולות החוקיים של מצב החירום כבטלות, ובכך שהוא קובע את האחריות המשפטית של בעלי התפקידים הנוגעים בדבר, מבטיח סעיף 109 שכותרת החירום לא תהפוך למגן חסינות מפני הפרת חוק.
סיכום: סעיף 109 נועד להבטיח שלממשלה, מול סכנה ממשית, יהיו הכלים הדרושים להגנת המדינה ולניהול המשבר, אך שכלים אלה לעולם לא יהפכו להיתר לשלטון חירום קבוע, להשעיית חירויות, או לריכוז בלתי מרוסן של הכוח. באמצעות הגבלת העילות, משך הזמן, ההיקף, דרך ההארכה, ואף אפשרות החזרה על מצב החירום, ובאמצעות שמירת העקרונות שאינם בני השעיה, יוצר סעיף זה איזון בין הצורך בסמכות הממשלה בשעת משבר לבין הצורך בריסון אנטי עריץ של הכוח.
הרציונל של סעיף 110 – בריתות הגנה ונוכחות כוחות בעלי ברית
סעיף 110 נקבע כדי שהמדינה, בעולם הממשי, לא תישאר מבודדת וחסרת משען מתוך הסתמכות בלעדית על כוחה הפנימי. בעולם של ימינו, שמירת הביטחון הלאומי, חיזוק כושר ההרתעה, וההתמודדות עם איומים גדולים, מחייבים במקרים רבים בריתות והסכמים ביטחוניים והגנתיים עם מדינות ידידות ובעלות ברית. סעיף זה מותיר את הדרך פתוחה לשיתופי פעולה כאלה, אך באותה שעה כובל אותם במסגרת של עצמאות, ריבונות לאומית, ופיקוחם של מוסדות חוקיים.
ההדגשה של האפשרות לכרות בריתות והסכמים ביטחוניים והגנתיים נועדה כדי שהממשלה תוכל, למען האינטרס הלאומי, לקיים יחסים אסטרטגיים עם העולם החופשי ועם מדינות בעלות עמדה דומה. מדינה הנשללת מכל סוג של ברית הגנתית נשארת לבדה מול איומים חיצוניים, ועלות ההגנה על עצמה נעשית כבדה בהרבה. סעיף זה מקבל את העובדה שביטחון יציב מובטח לעיתים גם באמצעות שיתוף פעולה עם בעלות ברית. עם זאת, סעיף 110 אינו מתיר לשיתוף פעולה כזה להפוך לשער להשפעה או לשליטה זרה. משום כך הוא מתנה את כריתתו של כל הסכם או ברית ביטחונית או הגנתית מחייבים באישור הסנאט, ומתיר את הקמתם של בסיסים צבאיים או את הצבתם של כוחות צבאיים של מדינות ידידות ובעלות ברית על אדמת איראן רק באישור הסנאט ובית הנבחרים. מנגנון זה קיים כדי ששום ממשלה מכהנת לא תוכל, לבדה וללא הסכמתם של המוסדות הלאומיים, לקשור את גורלה הביטחוני של המדינה להסכמים נסתרים או חפוזים. הדרישה שהגבולות, המשך, המשימה, מספר הכוחות, אזור ההצבה, סוג הציוד, החסינויות, וההסדרים הכספיים והמבצעיים יוגדרו במפורש קיימת גם היא כדי לחסום את הדרך לעמימות ולניצול לרעה. נוכחות צבאית זרה, אם היא עמומה וחסרת גבולות, עלולה להוביל להשפעה מתמשכת, להתחייבויות נסתרות, ולהחלשת הריבונות הלאומית. בכך שהוא מתעקש שעניינים אלה יהיו ברורים, מוגבלים ונתונים לפיקוח, מפריד סעיף 110 בין שיתוף פעולה הגנתי לבין תלות או כניעה לשליטה. סעיף זה גם שומר על קווי היסוד האדומים של המדינה בקובעו במפורש ששום ברית, הסכם, או נוכחות צבאית זרה אינם רשאים לפגוע בעצמאות, בשלמות הטריטוריאלית, בריבונות הלאומית, בפיקוד החוקי של הממשלה, או להביא להתערבות בענייניה הפנימיים של המדינה. משמעותו של סעיף קטן זה היא שברית הגנתית מותרת, אך ויתור על סמכותה של המדינה אינו מותר. שיתוף פעולה ביטחוני אפשרי, אך התערבות זרה בפוליטיקה הפנימית, בפיקוד הלאומי, או במבנה השלטוני אסורה.
האיסור על שימוש בשטחה, במרחב האווירי, במים, בבסיסים, או במתקנים של איראן מחוץ לגבולות שנקבעו במפורש בחוק ובהסכם המאושר, וכן הדרישה שההארכה, הרחבה, או שינוי מהותי של כל נוכחות צבאית זרה יהיו כפופים לאותם הסדרים חוקיים, קיימים כדי למנוע את נרמולה של נוכחות בלתי מרוסנת של כוחות זרים. סעיף 110 מבקש להבטיח שגם במקרה של שיתוף פעולה הגנתי, הסמכות הסופית תישאר בידי הממשלה החוקית ובידי המוסדות הלאומיים.
סיכום: סעיף 110 מבקש ליצור איזון בין שתי הכרחויות: מצד אחד, הצורך של המדינה בביטחון לאומי, בהרתעה, ובקשר עם מדינות ידידות ובעלות ברית; ומצד אחר, ההכרח לשמור על עצמאות, על ריבונות לאומית, ועל איסור כל צורה של השפעה או התערבות זרה. תפקידו האנטי עריץ של סעיף זה נעוץ בכך שהוא לא מותיר את המדינה מבודדת וחסרת משען, אך גם אינו מתיר לממשלה להעמיד בסתר או בשרירות את שטחה ואת ביטחונה של המדינה לרשותן של מעצמות זרות.